אויר לנשימה

שבע שנות בעלות על קטנוע לימדו אותי הרבה דברים, ביניהם לתדלק, לבדוק שמן, להעביר טסט ולהטעין מצבר. הן לא לימדו אותי למלא אויר בצמיגים. לא ברור איך דווקא הפעולה הפשוטה־להביך הזאת הפכה לקריפוניט שלי, שמולה אני מאבדת את כל יכולותי למעט היכולת לבקש עזרה. כל שנה אני מבטיחה לעצמי שהשנה אני אלמד וזה אף פעם לא קורה כי תמיד יש לי רשת בטחון: כי אני יכולה למשוך עוד קצת עם מעט אויר, כי אני גם ככה ליד המוסך אז אני אבוא להגיד שלום, אשטוף את הקטנוע ואבקש ג'סטה, או שיש מישהו ליד העמדה ואני מבקשת עזרה. בפעם הלפני־אחרונה שניסיתי למלא אויר לבד, מהרכב לידי יצאה אשה שבמקום למלא בשבילי את האויר – הסבירה לי בדיוק מה לעשות, נעמדה לידי, וידאה שאני עושה את זה כמו שצריך ואפילו לא צחקה עלי כשבהתחלה במקום לנפח אויר, לחץ האויר בצמיג ירד.

בשבוע שעבר יצאתי עם הקטנוע לרחובות ירושלים הריקים והרגשתי שחסר לי אויר בצמיגים ושאין לי ברירה, אני חייבת למלא. מה שגמר לי את התירוצים היה הדלק שעמד להסתיים. נכנסתי לתחנת דלק שוממה ואחרי תדלוק נשמתי עמוק אל עבר עמדת מילוי האויר. הפעם לא היתה לי ברירה אלא להצליח. לא היתה לי רשת בטחון אבל גם לא היה אף אחד שילחיץ אותי שאסיים כבר או יהיה עֵד לחוסר הבטחון שלי ולכשלונותי. כבשתי את הסיפור שאני מספרת לעצמי על מה שאני יודעת ולא יודעת לעשות – ובנסיון השני הצלחתי למלא אויר בצמיג. כשסיימתי, יצאתי עם יותר אויר בגלגלים ובריאוֹת והרבה יותר בטחון לקראת הפעם הבאה.


פורסם ב"קצרים" במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב-8.5.20

צילום: הדס פרוש פלאש 90

אויר לנשימה

לקצרים נוספים

בדיוק כמו אבא

אני זוכרת את הרגע בו קלטתי שאני הופכת לאבא שלי. הייתי במטבח וחתכתי לימונים. אין שום דבר מיוחד בחיתוך לימונים, רק שהייתי צריכה להיות בחוץ תוך רבע שעה ועוד לא

לקטע המלא