בדרך לירושלים

מעטים הם הדברים שצועקים "בגרות" יותר מִפּחדים חדשים שנכנסים לחיים. מעשה שהיה כך היה: ליום הולדת 21 פירגנתי לעצמי רשיון לקטנוע, וקטנוע 125 סמ"ק. נסעתי איתה לעבודה כל יום, וכשעברתי לירושלים, הקטנוע – נחמה-חסיה עליה השלום – עברה איתי. היא הייתה 140 קילו של קטנוע תוצרת קוריאה, ואני, שמחזירה עודף ממטר שישים, הייתי צריכה לעמוד על קצות האצבעות כדי להגיע לכביש. אחרי שנחמה-חסיה הלכה בדרך כל קטנוע, נכנסה לחיי חנה-זלדה, ואנחנו נוסעות לנו בכבישים העירוניים בהנאה רבה.

בימי רווקותי, הייתי נוסעת בהנאה רבה גם בכבישים הבין-עירוניים מירושלים לגוש דן ובחזרה. הנוף מהקטנוע היה יותר יפה, אפשר היה להריח את הפרחים, הרוח הייתה נעימה ומלטפת, לפעמים הצלחתי לסחוט ממנה גם 120 קמ"ש לכמה דקות קצרצרות ומענגות, האדרנלין היה מחיה, וההורים המודאגים שלי ביקשו שאם אני לא מוכנה להפסיק עם הנסיעות האלה – לפחות אשלח להם הודעה שהגעתי הביתה בשלום.

לפני כמעט חצי שנה הורדתי את חנה-זלדה לגוש דן. לא ידעתי שהנסיעה תהיה מפחידה כל כך: רוחות דצמבר נשבו, אני איבדתי אוריינטציה והרגשתי שאני נוהגת כשהגוף והכידון מוטים הצידה, שאני והולכת לאבד שליטה על הכלי כל רגע. האשמתי את דצמבר: הרוח בלבלה אותי, וגם קצת הקור, והעבודה החדשה וההתרגשות.

במשך חצי שנה, במקום בכבישי ירושלים נסענו חנה-זלדה ואני ברחבי גוש דן. אבל בשבועות האחרונים הגעתי למסקנה שאני צריכה אותה בירושלים יותר משאני צריכה אותה במרכז, ושהגיע הזמן לחזור הביתה. יום אחד עשיתי מעשה: נעלתי נעליים סגורות, לבשתי ג'ינס קשיח, לקחתי איתי מעיל רכיבה וכפפות, והלכתי להחזיר את חנה-זלדה הביתה. הנסיעה מגוש דן לירושלים הייתה אפילו מפחידה מהנסיעה הלוך. לא הייתה רוח, מזג האויר היה נעים והתנועה זורמת, אבל כל הנסיעה הרגשתי שאני עוד רגע מאבדת שליטה, הקפדתי לנסוע בשוליים במהירות ממוצעת של 50 קמ"ש, ורק התפללתי להגיע כבר לפקק משער הגיא ועד לשורש. לצערי הרב, כשהגעתי לשער הגיא התנועה זרמה חלק. לכו תסמכו על פקקים.

אז אם ראיתם לאחרונה על כביש 4 או על כביש 1 קטנוע הונדה לבן ועליו רוכבת מתולתלת במעיל שחור שנוסעת ממש לאט ובשוליים – אני מצטערת מעומק הלב. הייתי שמחה לנסוע איתכם בנתיב ובמהירות סבירה, פשוט קפצה עלי איזו בגרות מעיקה, ואיזה פחד חדש ולא מוזמן התגנב לי לחיים.

***

מדי פעם שואלים אותי על הקטנוע "זה לא מפחיד?"
אני עונה שזה כלי מדהים, ומוסיפה בכנות שלפעמים זה כן. אבל אני בועטת לעצמי בתחת ועושה את זה בכל זאת.
באופן כללי בחיים אני מאמינה גדולה בלבעוט לעצמי בתחת. אני יכולה לעשות תהליך נפשי עמוק ולהבין מה מפחיד אותי ולמה, ואז לפתור את זה בתהליך נפשי ארוך וחופר שיביא אותי למקום שלם ומודע ולהשאיר מאחורי שובל של הזדמנויות שהחצמתי בגלל פחד (שעכשיו אני יודעת ממה הוא נובע!).
או שאני יכולה לא לבזבז לעצמי את הזמן, לקפוץ למים ולעשות את זה למרות הפחד. התוצאה: אני מגלה שאני גדלה לתוך מה שאני עושה, וחבל על הזמן שלי.
אבל יש נקודות בהן מותר לעצור ולהגיד "חלאס. את מפחדת? אז לא בכח. תעשי את כי צריך, אבל ברגע שזה נגמר – את לא עושה את זה שוב".
ובכל זאת – "שוב" היא מילת המפתח. מותר לי להפסיק לעשות משהו. "לא להתחיל" הוא לא אופציה.

פורסם ב"קצרים" במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב-31.5.2019

צילום: פלאש 90

לקצרים נוספים

מה קורא

כשחילקו את הסמול-טוק עמדתי בתור למשהו אחר, אבל לצערי ככל שעובר הזמן אני מבינה את התפקיד החברתי שהוא ממלא

לקטע המלא

על שום מה

גם בתוך אחוות ילידי החגים, יש את הסיירת: אלו שההורים שלהם לא יכלו להתאפק וקראו להם בשם שקשור לחג.

לקטע המלא