בטיפול

כבר תקופה ארוכה מדי שהדף (טוב, מסמך הוורד) ואני בוהים אחת בשני, כמו זוג שמגלה שבמקום שבו היו מילים ורגש, הנאה ושיחות לתוך הלילה – עכשיו יש שתיקה. לא שתיקה נעימה של זוגות שמורגלים זו בחברת זה. שתיקה מהסוג הלא נעים, שבו באיזשהו שלב מישהו אומר "נראה לי שאנחנו צריכים יעוץ".

הדבר הטוב בכתיבה, כמו בכל דבר שחשוב לנו ושהתאמצנו להשיג, הוא שיש תקופות שזה בא בקלות. הרעיונות פשוט נשפכים לך לתוך הדף ואחרי חצי שעה יש לך משהו שאת מרוצה ממנו. יש תקופות שאנשים שעושים ספורט מרגישים דגדוג וצורך לצאת, להזיז את הגוף ולנקות את הראש. שבני זוג נהנים ביחד בלי להתאמץ ומצליחים לבלות כזוג, רק לבלות, אשכרה להנות ביחד בלי לדבר על העו"ש, על הילדים ועל ערימות הכביסה.

וישנן התקופות האחרות. אלו שיוצרות סביבן רעש פשוט כי השקט שבהן מפחיד: כשאת לא מצליחה להוציא תחת ידיך שום דבר שאת מרוצה ממנו. שלמי יש כוח לנעול נעליים ולצאת. שאתם מסתכלים אחד על השניה ולא באמת רוצים להגיד אחד לשניה כלום.

ובמצב שכזה, כשאני וההרגל במשבר, אני מנסה לנשום עמוק וקודם כל – בלי פאניקה. להסתכל על הדף, שמסתכל עלי ולהגיד לו "סבבה. אני מסכימה לייעוץ. אבל בתנאי אחד: אתה חשוב לי ועבדתי קשה כדי להגיע איתך לאן שהגעתי. אני לא מוכנה שנוותר אחד על השנייה, טוב?"


פורסם במקור ראשון 20.3.20

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בטיפול מקור ראשון

לקצרים נוספים

בדיוק כמו אבא

אני זוכרת את הרגע בו קלטתי שאני הופכת לאבא שלי. הייתי במטבח וחתכתי לימונים. אין שום דבר מיוחד בחיתוך לימונים, רק שהייתי צריכה להיות בחוץ תוך רבע שעה ועוד לא

לקטע המלא

עץ תות

אני מסתכלת על השביל שמרוצף בתותים שנפלו מהעץ, נושמת אויר בריח שלהם, ומנסה בכל מאודי להתעלם.

לקטע המלא