ב' זה בית

בעת קריאת שורות אלה, בזמן שעם ישראל יושב בסוכה ומדבר על "יציאה לטבע", על דירות ארעי ועל יציאה מאזור הנוחות, אני אנסה להתרגל לדירה החדשה והשישית במספר אליה עברתי לפני פחות מחודש. לגור בדירת ארעי מחייב אותך לפונקציונליות. בתודעה נידפת קשה להכות שורשים. אז את נמנעת מגידול צמחים רב עונתיים כי לא בטוח שבדירה הבאה יהיה חלון מתאים או מרפסת; את יודעת שכל דבר שתקני –תמונה, ספל, בגד – יצטרך להיכנס לארגז רק כדי לצאת ממנו קצת אחר כך, אם אכן יהיה מספיק מקום בשבילו.

במקום להשקיע ולקנות ריהוט יפה ואיכותי שילך איתך שנים – סלון שלכתחילה הוא סט, ארונות ושידות שיתאימו להם, שולחן אוכל שבאמת בא לך טוב – מגבבים ריהוט מאתרי יד שנייה ומחברים כי לכי תדעי מתי תעברי שוב, מה תהיה חלוקת המרחב בדירה החדשה. קשה לפתוח את הלב באמת לשכנים. צריך לב חזק מאוד כדי לפתוח אותו מספיק למערכת יחסית שאת יודעת שתסתיים ככה.

ירושלים היא בית. יונתן הוא בית. אבל בני אדם נקשרים לפיסות נדל"ן כי להגדיר אנשים ואזורים גאוגרפיים כבית זה וורט יפה, אבל בית הוא גם יציבות, משקל וקיבעון שאפשר להכניס לכמה קירות ודלת. במרחב המוגדר הזה אפשר לאחסן נוסטלגיה, להחזיק מלאי של דברים חסרי תועלת כי "לכי תדעי מתי נצטרך אותם" ולתכנן לטווח הארוך, בלי דדליינים לשהות שלך שנושפים לך בעורף. בית הוא המקום בו את יכולה להרשות לעצמך להתרווח, לתכנן קדימה ולדעת שגם עוד כמה שנים את והחפצים שלך תוכלו להישאר באותו מקום, ושמובטחת לך יציבות.

—-

את הטור הזה כתבתי בדמעות. לירושלים עברתי באוקטובר 2013. הדירה בקריית יובל היא השישית במספר מאז אותו אוקטובר.
הנפש שלי מותשת. אני רוצה בית. יציבות. אני חולמת על עציצים ועל לגדל עץ לימון קטן ולראות אותו צומח. אני רוצה ריהוט לכתחילה ולא לגבב, לאחסן או להיפטר כי אין מקום, להביא פתרון זמני שמתאים יותר, לעזוב אותו בדירה הבאה, להחזיר ריהוט ישן. אני לא רוצה לספור פריטים ולהיות מומחית במציאת פתרונות לבעיות שעדיף היה שלא יתקיימו.
בגרסה המודפסת אני קוראת לירושלים וליונתן "וורט יפה, לא יותר". זאת תוספת בעריכה ואני סומכת על העורכים שהם הוסיפו שם מלל – כנראה שהיה צריך. אבל אנא קראו כאילו כתבתי במקום המילים האלו "אבל זה לא מספיק".

פורסם ב"קצרים" במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב-11.10.2019

צילום: הדס פרוש פלאש 90

לקצרים נוספים

טלפני, טלפני

מאז שאני ילדה אבא תמיד אומר לאחים שלי ולי "לא משנה איפה אתם נתקעים, לא משנה באיזו שעה – תרימו טלפון, אני אבוא לאסוף אתכם".

לקטע המלא

סוף מסלול

מעטות הן הפעמים שאני זוכה לאיזו להרפתקה טובה מחוץ לאזור הנוחות שלי. הפעם זה התרחש ביום חמישי רגיל לכאורה.

לקטע המלא

בדיוק כמו אבא

אני זוכרת את הרגע בו קלטתי שאני הופכת לאבא שלי. הייתי במטבח וחתכתי לימונים. אין שום דבר מיוחד בחיתוך לימונים, רק שהייתי צריכה להיות בחוץ תוך רבע שעה ועוד לא

לקטע המלא

משמר כבוד

המשפט הזה הופך אותנו ל"הם". אנשים שביומיום נראים כמו חלק מהחבר'ה, אבל באמת-באמת, באו להשתלט על המרחב.

לקטע המלא