הטיפה המרה

בניגוד לוויסקי, הערק האהוב שלי סובל מיחסי ציבור טובים פחות. זה לא אומר שאני צריכה ללכלך על המנצח אלא ללמוד לדבר עוד שפה.


לפני קרוב לשנה רשמתי הישג, פרי עבודה של שנים: התחלתי להנות מוויסקי. אני אפילו יודעת מה אני אוהבת: מעושן קלות, לא מתוק, חלק, כמה טיפות מים כדי לפתוח את הטעם. לא ויתרתי לעצמי והתעקשתי לרכוש את הטעם בידיעה שטעם הוא לא מעט עניין של הרגלים ושל פסיכולוגיה. ברירת המחדל שלי היא בכלל ערק. ישר מהמקפיא או בטמפרטורת החדר, נקי או מדולל בקרח, עם נענע או עם קצת רוזטה. ערק הוא משקה זורם ולא מתאמץ עם טעם של כאן, ששותים תוך כדי שיחה על ענייני עולם-הזה.

ויסקי, או לפחות התרבות סביבו, מעורר אצלי אמביוולנטיות. הוא מין־פולש על המדף. ויסקי מיושן בחביות של עצים שלא גדלו פה ומיוצר על ידי אנשים שחיים במזג אויר שונה, מדברים שפה שמתנגנת אחרת לגמרי ומדברים בה על ייטס או על קיינס. אבל מה לעשות שבדמוגרפיה אליה אני משתייכת, הערק האהוב שלי סובל מנחתיתות תרבותית ומיחסי ציבור טובים פחות. זה לא אומר שאני צריכה ללכלך על המנצח, אלא, אם חשוב לי להיות חלק, ללמוד לדבר עוד שפה. לזכותם של חובבי הויסקי הישראלים יאמר שלא משנה כמה הוא זר ומיובא, את התרבות שקיימת סביבו בארץ אי אפשר לנתק מכאן: אני לא בטוחה שבנכר שותים אותו לצד חומוס או קיגל עם מלפפון חמוץ; והחברים שלי, אלו שאני מעריכה ומעריכים ויסקי, לעולם לא היו מעזים לערבב אותו עם קולה.

פורסם ב"קצרים" במגזין מוצש של מקור ראשון ב-3.10.20

צילום: הדס פרוש פלאש 90

דברים שכדאי לדעת על SEO, תוכן ואתרים

להרשמה לעדכונים

אני מקפידה לשלוח בתדירות שאני הייתי רוצה לקבל.
כלומר: קצר ורק כשיש לי משהו חשוב להגיד. 

אפשר לדבר גם פה

הקיר הרביעי

גם למטפלים הנפשיים שלנו יש נפש. לפעמים גם הנפש הזאת צריכה שיראו אותה. יש מקרים שחייבים לשבור את הקיר הרביעי של חדר הטיפולים.

חוט מקשר

כל סורגת מכירה את הרגע המבעית הזה: את מסתכלת על הסריגה שלך בשמחה ובהערצה, מלטפת אותה ומצפה לראות את היצירה היפה שלך גדלה – ומגלה למרבה הזוועה פגם.