לבד בשביל היחד

חמש שנים אחרי שיונתן ואני התחלנו לצאת, יצאנו לחופשה זוגית ראשונה. החופשה הזאת עלתה לנו בבידוד רטרואקטיבי (שנגמר, לשמחתנו). ההודעה שאנחנו צריכים להיכנס לבידוד נראתה מטופשת (היינו בחוץ עשרה ימים! הייתי בשוק בשישי!), היא ביאסה אותנו וביטלה לנו תוכניות וזה עוד לפני שדיברנו על אי הנעימות שבלהיות תקועים שנינו בדירות 45 מ"ר בלי יכולת לצאת. ובכל זאת, אני לא אשת רפואה ושיקול דעתי המקצועי לא קיים ולכן לא נחשב פה. היה ברור לגמרי שעם כל הצער שבדבר אני אכבד את ההנחיות ואכנס לבידוד אם זה אומר שסבתא של מישהו, אבא של מישהי, אנשים שיקרים לאנשים אחרים – ישארו איתנו.

כמה חברים שלחו וואצאפים ושאלו אם אנחנו צריכים משהו. אחד מהם אפילו הקפיץ לנו ספרים ומצרכים לשבת. אחרי שלושה ימים וחצי של בידוד, במוצאי שבת, חבר שבדרך כלל מעצבן אנשים בפייסבוק כתב פוסט לא-אופייני עם תמיכה ועידוד לאנשים שבבידוד. הגבתי לו "בתור אחת שתראה אור שמש טבעי רק עוד כמה ימים, תודה על התמיכה. צריכה את זה כרגע". כמה דקות אחר כך מישהו הגיב לי שהוא לא מכיר אותי אבל מעריך את הכניסה שלי לבידוד. מישהי אחרת כתבה שהיא מדוכאת חיסון ומודה לי אישית. בחור שלישי, קרוב של שלושה מדוכאי חיסון, כתב שהוא מודה לי בשמם.

בשביל אלו שכתבו ובשביל האנשים היקרים לנו שבקבוצת סיכון, נשארנו יונתן ואני מאחורי דלת מוגפת. כי אתם יודעים מה יותר מבאס מבידוד ואפילו יותר מבהלה המונית? מחלה ואובדן של אדם יקר. אנשים שעדיין בבידוד – תודה רבה לכם. לכל החולים – החלמה מהירה. ושיהיה כבר מאחורינו.

לבד בשביל היחד

לקצרים נוספים

מחסני מזון

אפוקליפסת זומבים? קטן עלינו. אם ידפוק לנו זומבי רעב בדלת נעמיד לו מקינטה ונשאל אם הוא אוהב מג'דרה.

לקטע המלא

טלפני, טלפני

מאז שאני ילדה אבא תמיד אומר לאחים שלי ולי "לא משנה איפה אתם נתקעים, לא משנה באיזו שעה – תרימו טלפון, אני אבוא לאסוף אתכם".

לקטע המלא

סוף מסלול

מעטות הן הפעמים שאני זוכה לאיזו להרפתקה טובה מחוץ לאזור הנוחות שלי. הפעם זה התרחש ביום חמישי רגיל לכאורה.

לקטע המלא

לבחוש בקלחת

יש שני סוגים של אנשים: אנשים שלא מערבבים את האורז אחרי שהוסיפו לו מים ואנשים שחייבים לעשות תשובה.

לקטע המלא