מוכרת לוקשים

החלטתי להפתיע את יונתן ולקנות לו עניבה. ליונתן יש טעם ספציפי בעניבות ואילו אני לא מבינה בזה כלום אז ביקשתי מחבר שלי איתן, שאלמלא המוסכמות החברתיות היה מתלבש כמו אציל אנגלי בסוף המאה ה-19, כולל כובע הצילינדר, שיבוא איתי לבחור עניבה. על הדרך, החלטתי לנצל מתנה שקיבלתי ולקנות גם כריות לספה. איתן ואני הסתובבנו בחנות בנינוחות של חברים ותיקים שנחמד להם ביחד, ואחרי שבחרנו עניבה, מוכרת כיוונה אותנו לכריות לספה.

"מה אתה אומר, אלו או אלו?" שאלתי את איתן על שתי כריות. איתן אמר שהוא לא יודע, ושאבחר במה שנראה לי. המוכרת הסתכלה עלי במבט של "לפחות הוא בא איתך לבחור עניבה. יש כאלה שגם את זה לא עושים". השבתי לה מבט של "זה לא בשבילו. זה בשביל גבר אחר. הוא יועץ בגדי הגברים שלי " אבל מה שהיא ראתה היה "בסדר, נו. אנחנו יודעות איך זה", שגרם לה להעניק לי הבעה שאומרת "נכון. את לא האשה הראשונה היום ששאלה את בן הזוג שלה על כלי בית ופשוט לא היה לו אכפת, כאילו הוא לא גר שם" מלא אמפתיה. ניסיתי להחזיר לה את פרצוף ה"אנחנו לא נשואים, גם לי לא היה אכפת לוּ הייתי במקומו" שלי, אבל נראה לי שהיא פירשה את המבט שלי כ"תודה שאת מבינה. כל כך קשה לעשות את זה לבד" וזיכתה אותי בהבעת "אני פה בשבילך" רחום.

נפרדנו כידידות, בחרתי כריות ועניבה, איתן חזר לאשתו ואני חזרתי הביתה ליונתן. לכריות הוא היה אדיש למחצה. את העניבה הוא אהב.


פורסם ב"קצרים" במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב-24.1.20

צילום: הדס פרוש פלאש 90

ליאור שפירא מוכרת לוקשים

לקצרים נוספים

הצלה ממקום אחר

זה היה מתסכל: איך יכול להיות שכל האנשים מולם אני עובדת מעריכים אותי ורק עם המפקדת שלי אני לא מצליחה להסתדר?

לקטע המלא

סוף מסלול

מעטות הן הפעמים שאני זוכה לאיזו להרפתקה טובה מחוץ לאזור הנוחות שלי. הפעם זה התרחש ביום חמישי רגיל לכאורה.

לקטע המלא