אחרי קרוב לשנתיים שהגמרות שלי העלו אבק, למדתי עם חבר. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא ראה גמרא מבפנים, ועבורי להיות חברותא בוגרת היה חידוש מהנה במיוחד.
החבר לא נצמד למהלך הסוגייה אלא התפזר לשאלות שהיו מבחינתו חלק מהלימוד: למה מצטטים רק חלק מהפסוק? מה זה כהן עם הארץ ולמה חז"ל לא אוהבים אותו? למה הכל פה ראשי תיבות? לאן נעלמו סימני הפיסוק? מה זה סוגריים עגולים? למה דווקא אריה? לא על הכל ידעתי לענות לו, אבל כשהוא שאל מה זה אפיקורוס שלחתי אותו להסתכל ברש"י, שכתב "מפרש בגמרא". חשתי סיפוק גדול בלהגיד לו "רש"י ידע שעוד אלף שנים אתה תבוא ותשאל את זה, אז הוא אומר לך להמתין ועוד מעט תדע הכל".
יכול היה להיות מתסכל ללמוד ככה אלמלא אני הייתי בדיוק כזאת לאורך הזמן שבו אני למדתי גמרא. אם יהיה לי את מי לשאול, אני מקווה שאני עדיין אוכל להתייחס לסוגיה גם כאל בסיס לשאלות אחרות.
הלימוד הזכיר לי כמה אני אוהבת ללמוד גמרא, אבל גם שאני לא באמת מתגעגעת לשנים בהן למדתי כמעט כל יום. היה טוב וטוב שהיה. אני אוהבת לחיות בעומק עומקו של עולם-הזה, אבל לפתוח שוב גמרא ולראות בעיניים של מישהו אחר את הניצוץ שהיה לי הזכיר לי שאני אמנם רחוקה מאוד, אבל מה שלמדתי והיכולות שצברתי – עדיין שלי. כל מה שצריך הוא לרצות למצוא את הפתח.
פורסם ב"קצרים" במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב-11.9.20
צילום: הדס פרוש פלאש 90
