סוף מסלול

מעטות הן הפעמים שאני זוכה לאיזו להרפתקה טובה מחוץ לאזור הנוחות שלי. הפעם זה התרחש ביום חמישי רגיל לכאורה.

תוכן עניינים

מעטות הן הפעמים שאני זוכה לאיזו שבירת שגרה ולהרפתקה טובה שמוציאה אותי לטיול מחוץ לאזור הנוחות שלי. הפעם זה התרחש ביום חמישי רגיל לכאורה.

בשמונה בערב הגעתי לרכבת בתל אביב אחרי יום שנפתח בשש וחצי בבוקר. מסלול פשוט שהוא חלק מהשגרה שלי: עולים בשלום, יורדים בנתב"ג, מחליפים רכבת, לוקחים אוטובוס קצר, מגיעים הביתה. בתחנת הרכבת מצאתי את חברה שלי מרים, שסיימה שבוע לפנֵי תואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה העברית. בחורה אינטיליגנטית בסך הכל. עלינו יחד לרכבת של שמונה וחצי, וכמו שתי גאונות – פספסנו את נתב"ג ומצאנו את עצמינו יורדות בבאר יעקב. את הרכבת חזרה לנתב"ג מבאר יעקב לתל אביב פספסנו ב-30 שניות. מבואסות, שאלנו את הסדרן מתי הרכבת הבאה: עוד שעה, תודה ששאלתם.

בעזרת השם והאינטרנט, מצאנו מסלול שיקח אותנו הביתה בדרך אחרת: לקחת אוטובוס לתחנה מרכזית לוד, ומשם קו אחר לירושלים. יצא סיבוב, אבל לא נורא! כמעט ירדנו בתחנת הרכבת רמלה, אבל היינו מספיק מאופסות כדי לדלג עליה ולהמשיך ללוד.
מה שהתברר כטעות, כי האוטובוס היה מתחנה מרכזית רמלה, ולא מהתחנה המרכזית של לוד. הרפתקה, כבר אמרנו?

בעשר בלילה הגענו ללוד, וגם בה – בעזרת השם והאינטרנט – מצאנו מסלול לירושלים: רק לעלות על אוטובוס בלוד, לרדת בצומת אל-על ולקחת 947 לירושלים. בעודנו מחפשות את התחנה הנכונה בלוד, ראינו בחורה בצמה, כיסוי ראש ושמלה של שדה בר. כשרואים באמצע הדרך מישהי עטויה באלמנטים הנ"ל – לא מופרך להניח שהיא בדרך לירושלים. ואכן כך היה. וכך הצטרפו למסע שלנו אוראל והאיש שלה עקיבא, עם אנרגיות של גיל 22, מבט של שבעה חודשי נישואין ויוקללה על הגב, שהרימו את רוחנו השבורה, הפיחו בנו תקווה וגם האכילו אותי. מאותו רגע נותר לנו רק להמתין 20 דקות לאוטובוס מלוד, לראות את האוטובוס לירושלים חולף על פנינו, להמתין עוד חצי שעה לאוטובוס האחרון לעיר הבירה שאלמלא היה מאחר בחצי שעה, גם אותו היינו מפספסות, להגיע למרכזית ירושלים, לגלות שהאוטובוס הביתה מהמרכזית לא מתכנן להגיע בקרוב, לקחת מונית עם מרים, להגיע הביתה אחרי ארבע שעות במקום שעתיים, גמורה מעייפות אבל אחרי הרפתקה.
גם זאת דרך להסתכל על מסלול שבו שום דבר לא קרה כמו שאמור היה לקרות: זה לא חייב לבאס. זאת רק שבירת שגרה כפויה, וקצת יציאה מהקיום הנוח לטובת נוף חדש, אנשים חדשים וסיפור טוב.


רואוד-טריפ שהיה מתיש, ופספסתי מסיבת פרידה מחבר, וכמה שבועות אחר כך הבנתי שעלינו על הרכבת הלא נכונה – לפחות יצא לי מזה טור.

פורסם ב"קצרים" במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב-22.6.2019

צילום: הדס פרוש פלאש 90

דברים שכדאי לדעת על SEO, תוכן ואתרים

להרשמה לעדכונים

אני מקפידה לשלוח בתדירות שאני הייתי רוצה לקבל.
כלומר: קצר ורק כשיש לי משהו חשוב להגיד. 

אפשר לדבר גם פה

ליאור שפירא בלוג
גם למטפלים הנפשיים שלנו יש נפש. לפעמים גם הנפש הזאת צריכה שיראו אותה. יש מקרים שחייבים לשבור את הקיר הרביעי של חדר הטיפולים.
כל סורגת מכירה את הרגע המבעית הזה: את מסתכלת על הסריגה שלך בשמחה ובהערצה, מלטפת אותה ומצפה לראות את היצירה היפה שלך גדלה – ומגלה למרבה הזוועה פגם.
בניגוד לוויסקי, הערק האהוב שלי סובל מיחסי ציבור טובים פחות. זה לא אומר שאני צריכה ללכלך על המנצח אלא ללמוד לדבר עוד שפה.