קוראת בקפה

זה לא הסוכר בקפה. זאת היציבות של העולם שלי כפי שאני מכירה אותו. אנחנו צריכים את ההורים שלנו יציבים בשבילנו.

במשפחת שפירא את הקפה, כל קפה, שותים בלי סוכר. זאת לא סתם העדפה קולינרית, זאת הצהרה חברתית וחלק מהזהות המשפחתית. כשאבא ואמא הכירו, אבא הרגיל את אמא להפחית את הסוכר בקפה עד שהוא נעלם. בהתאם, קל לי יותר עם אנשים שלא שותים קפה בכלל על פני כאלו שהורסים אותו עם סוכר. לאחרונה האתוס הזה התערער. לקחתי שלוק מהקפה של אבא והטעם היה מוזר. "אבא, מה יש פה?" שאלתי אותו. "חצי כפית סוכר" הוא ענה והאדמה הזדעזעה מתחת לרגלי.

זה לא הסוכר בקפה. זאת היציבות של העולם שלי כפי שאני מכירה אותו. אנחנו צריכים את ההורים שלנו יציבים בשבילנו. אנחנו צריכים בטחון שאם הם גידלו אותנו על עקרונות מסוימים שהפכו לחלק ממי שאנחנו – כאינדיווידואלים וכחלק מקבוצה גדולה יותר כמו משפחה – הם לא יסטו מהם. הם המגדלור והם צריכים להישאר המגדלור.

אבל ההבדל ביני לבין אבא גדול: אבא שלי שותה את הקפה שלו בלי סוכר כי הוא לא אוהב סוכר בקפה. אני שותה את הקפה שלי בלי סוכר כי כך מקובלני מבית אבא. לכן, אם אני אוסיף סוכר לקפה אני אתרחק ממנהג הבית בו גדלתי, אבל כשאבא הוסיף סוכר לקפה, הוא פשוט הלך אחרי בלוטות הטעם שלו. מאחר שאני תוצר של הבית בו גדלתי, אני ממשיכה לשמור על העקרון בדבקות. מאחר שאני גם אדם מבוגר ועצמאי, אני משחררת את אבא שלי היקר לבחון מחדש עקרונות, לעשות מה שהוא רוצה ולהיות מי שהוא רוצה.

פורסם ב"קצרים" במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב-10.7.20
צילום: הדס פרוש פלאש 90

סוכר קפה

דברים שכדאי לדעת על SEO, תוכן ואתרים

להרשמה לעדכונים

אני מקפידה לשלוח בתדירות שאני הייתי רוצה לקבל.
כלומר: קצר ורק כשיש לי משהו חשוב להגיד. 

אפשר לדבר גם פה

הקיר הרביעי

גם למטפלים הנפשיים שלנו יש נפש. לפעמים גם הנפש הזאת צריכה שיראו אותה. יש מקרים שחייבים לשבור את הקיר הרביעי של חדר הטיפולים.

חוט מקשר

כל סורגת מכירה את הרגע המבעית הזה: את מסתכלת על הסריגה שלך בשמחה ובהערצה, מלטפת אותה ומצפה לראות את היצירה היפה שלך גדלה – ומגלה למרבה הזוועה פגם.

הטיפה המרה

בניגוד לוויסקי, הערק האהוב שלי סובל מיחסי ציבור טובים פחות. זה לא אומר שאני צריכה ללכלך על המנצח אלא ללמוד לדבר עוד שפה.