קשה חיפוש עבודה כקריעת ים סוף. החיזור אחרי עבודה – כזאת שתהיה מספיק מעניינת ותרצה אותך כמו שאת רוצה אותה – חולק קווי דמיון מבאסים עם דייטינג:

שליחת קורות חיים היא כמו שעות של שיטוט באפליקציית הכרויות ושליחת הודעות לאנשים שלא יענו. הצקה לחברים שיעבירו קורות חיים היא כמו השאלה "יש לך מישהו להכיר לי?" ואז פירוט כל המעלות שלך ונסיון כמעט נואש לשכנע אותם לשכנע את בן הדוד השלישי שלהם שאת דווקא כן בדיוק מה שהוא מחפש. ההתייעצות מה ללבוש למרות שזה לא באמת משנה והשיחה הארוכה בה את מנתחת כל פרט קטן מהפגישה מוכרת לכל מי שיצאה לדייט עם בחור חלומותיה אבל לא בטוחה שזה הדדי. אבל הכי קשה זה להגיע לראיון, לשבת, לתת את כולך, לנסות להקסים, לעניין ולשכנע – ואחר כך להעביר כמה ימים טובים ליד הטלפון ולצפות להודעה, אפילו הודעת דחייה, שהצד השני לא מעלה בדעתו שאולי כדאי לשלוח לך. ובינתיים עוד צ'ק שכירות צריך לרדת וקרובי המשפחה לא מבינים למה את עדיין לבד, ואת מפרגנת לבני הדודים ולחברים, בגילך או צעירים יותר, שהולך להם חלק ובקלות אבל את לא מבינה איך את יכולה לעמוד מולם, ומרגישה כמו כשלון.

וכך יוצא שאני מקנאה באנשים עם עבודה יציבה ואפשרויות התקדמות מקצועית כמו שקינאתי בחברות הנשואות שלי בתקופה הארוכה בה חיכיתי שבן הזוג שלי יחליט שגם הוא מוכן להתחתן. אבל אני אופטימית. אנשים מתחתנים. אנשים מוצאים עבודה. וכמו שבסוף התחתנתי, גם הרווקות התעסוקתית שלי עוד תגיע לסיומה.

פורסם ב"קצרים" במקור ראשון, 15.12.2018