תנו לו בכפיים

יש לי חבר שאני קוראת לו "החבר הכי עצמאי שלי" [1]. אני מתייעצת איתו לגבי מסמכים, ואנחנו מנהלים שיחות על רואי חשבון ועל סוכני פנסיה. יש לו אישה וילדה ועסק מצליח, דילמות של בעל עסק והררים של בירוקרטיה.

משימות מתחלקות לשני סוגים: חשובות ודחופות. כל אדם מבוגר מכיר את כמות הדברים החשובים־אך־לא־דחופים שלא בא לנו לעשות אבל צריך, כי אם לא נעשה אותם יהיה גרוע יותר – או כי אם נעשה אותם יהיה טוב יותר[2]. לטפל אחת ולתמיד בקרנות הפנסיה, לפתוח חיסכון לילדים או להעביר אותם למסלול שיבטיח להם יותר כסף בבגרות, לתלות כבר את המדף שישפר לנו את איכות החיים, לצאת לקניות בזמן ולא ברגע האחרון. כאנשים מבוגרים, כמות ה"צריך" הזאת גבוהה כל כך, והמבאס הוא שביצוע העבודות האלה כפוי טובה: אין תגמול מיידי בביצוע הדברים האלו. אין איזו תוצאה שאפשר לאחוז ביד או להסתכל עליה ולהגיד שהיה שווה את זה, ואף אחד לא עומד ומוחא לנו כפיים כי עשינו את מה שאנחנו אמורים לעשות.

וכשהחבר שלי כתב על המשימות שהוא ביצע ושהוא היה רוצה שמישהו יעריך, החלטתי לעשות מעשה ולהציע לו לכתוב לי. הבטחתי שכקולגה שנמצאת במצב דומה, אני אמחא לו כפיים. ולכן כשהוא שמע לעצתי וסיפר לי על ההצלחות שלו מול קרנות הפנסיה, באמת מחאתי לו כפיים, ושלחתי לו כל הכבוד עם הרבה סימני קריאה. הייתי גאה בו כמו שרק אדם עייף שעוסק גם כן בדברים החשובים והלא־מתגמלים האלה יכול להיות גאה.


[1] לשם שינוי מישהו כותב על יהודה גזבר פינגשטיין, במקום להיפך.
[2] יש שיטה שאומרת שאת הדברים החשובים-אך-לא-דחופים כדאי להעביר למיקור חוץ. לפעמים זה מתאפשר, ובכל מקרה גם את מיקור החוץ הזה צריך לנהל.

פורסם ב"קצרים" במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב-30.11.2019

צילום: הדס פרוש פלאש 90

ליאור שפירא עצמאית

לקצרים נוספים

עץ תות

אני מסתכלת על השביל שמרוצף בתותים שנפלו מהעץ, נושמת אויר בריח שלהם, ומנסה בכל מאודי להתעלם.

לקטע המלא

לבחוש בקלחת

יש שני סוגים של אנשים: אנשים שלא מערבבים את האורז אחרי שהוסיפו לו מים ואנשים שחייבים לעשות תשובה.

לקטע המלא

קיץ אחד ביחד

הכי אני אוהבת להסתכל על בני הנוער שאפשר לראות שהם אאוטסיידרים, כי בדרך כלל בעונה זו של השנה הם לא לבד.

לקטע המלא